<h1>צרור הכסף הקצר, דרך א' שער ט'</h1>
<h2>דף צז:</h2>
מי שנתחייב בשטר סך ידוע ממטבע כך, ועתה החליף המלך המטבע ואינה חשובה המטבע היוצאה כראשונה, [כתב] הרי"ף שאם פחתו חומש נותן ממטבע היוצא. ואם היא פחותה מהראשונה יותר מחומש נותן לו לפי שוה הראשונה ואיתא פרק הגוזל. המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו וכו' נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, עבד עובדא באגר דמים טייעא וכו' חומשא מלבר, שמצאו תוספת שניה מראשונה. ורי"ף [כתב] דה"ה לפחת בסך זה, וכן [כתב] הרשב"א. והראב"ד דדוקא אם הוסיפו בשניה, דדמי לריבית, עד חומש ותו לא, אבל אם פחתו, אפילו יותר משתות פורע ממטבע היוצא עכשיו. והרשב"א [כתב] דאם יש מאמר המלך בהתחלף המטבע איך ינהגו, דינא דמלכותא דינא ועל פיו יהיה, בתשובה לו ז"ל שהשיב לאדוני אבי ז"ל.
<h2>דף צח:</h2>
מי שאבד שטרו והעדים קיימים, אפילו אבד תוך זמן המלוה, אין כותבין לו שטר אחר, שמא מחלו או פרעוהו. ומועילים לו עדים אלו אם טוען לא לויתי דהוחזק כפרן. והיכא שראו לאחד ששרף שטרו של חבירו ועתה ראו העדים השטר יכתבו לו אחר, ואיתא פרק הגוזל [צ"ח ע"ב]. ובדרך השני בע"ה אכתוב מי כותב, ב"ד או עדים, גבי שבועת השטרות.
<h2>דף קב:</h2>
מי שקנה קרקע ועשה השטר (מקניה) [מקנה] לעצמו בשם אחר, וא[ו]תו אחר לא הרשהו, אין המוכר יכול לומר לא מכרתי כי אם לאותו שאמרת, והמכירה קיימת. דכל מוכר דעתו למי שיתן המעות. וכן [כתבו] הרשב"א ותשובה בעיטור. ואין כופין למוכר לעשות שטר אחר לשם זה. ואיתיה פרק הגוזל קמא הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין את המוכר וכו'. ואין כופין את זה שקנאו בשמו לעשות לו מסירה, זולתי מסירה בלא אחריות. הר"ם פ"ב שלוחין ושותפין. וכן [כתב] הרשב"א דאין כופין למסירה, דאם יבוא לומר דכיון ששטר המקח בשמו שהוא זכה יכול לומר כן וזכה, כ"ש שאין כופין אותו במסירה.
<h2>דף קיח.</h2>
המלוה את חבירו ביישוב יד המלוה על העליונה, אם רצון הלוה לפורעו במדבר ואינו רוצה לקבל רק ביישוב הרשות בידו. ואם תבעו במדבר חייב לפורעו במדבר, ואיתא פרק הגוזל בתרא רי"ף, ור"ם פי"ג דמלוה. ורמב"ן [כתב] אם לוה ממנו במדבר מחזיר לו [במדבר. ואם הלוה לו בישוב מחזיר לו] ביישוב אחר, אפילו יש בין היישובים כמה מדברות, דמתניתין מילתא פסיקתא קתני המלוה ביישוב לא יחזיר לו במדבר, לא יהא מדבר אע"פ שיהא יישוב שאינו מקומו, בתשובה כתבו. מי שרוצה לפרוע תוך זמן, ואין רצון המלוה לקבל הפרעון כדי שיהא האחריות עליו, הדין עם הלוה, דזמן דקבע מלוה קבעיה לתועלת הלוה, ואם אינו רוצה בו הרשות בידו, וכופין אותו לקבל הפרעון, זולתי אם היתה שדה ממושכנת לחוב זה או דבר שתהיה לו הנאה מאותה משכונה למלוה עד מלאת זמנו שאין כופין למלוה עד זמנו. גם זה באותה תשובה לר"ם [ב"ן].
